בֱּלִיחַת: הקציצות המצריות של משפחת חיים

נעים להכיר, משפחת חיים. מימין לשמאל: דורון, יהלי, שירית, זהר ואסי

מי אנחנו?

אסי חיים

נולד בנתניה ב-1972. עיתונאי וצלם, עורך בכיר בעיתון ידיעות אחרונות. יוצר הבלוג “המורדים” שבו תיעד עשרות בעלי בתי עסק ותיקים שמתעקשים לשמור על החנויות שלהם כמו פעם. אסי הוא גם בין יוצרי הספר חדרוכל – סיפורים / מתכונים / קיבוץ (הוצאת לאנצ’בוקס, 2012) שתיעד את המנות המיתולוגיות מחדרי האוכל בקיבוצים. על כריכת הספר שהיה לרב מכר וזכה בשבחים רבים נכתב שאסי אוהב אוכל ביתי שנעשה מכל הלב. אסי עדיין עומד מאחורי המשפט הזה ומוסיף שהוא גם אוהב לבשל אוכל שכזה: "בעיקר את מה שלמדתי מאימא שלי שהיא בשלנית אמיתית".

שירית זקס-חיים

נולדה בירושלים ב-1972 וגדלה בראשון לציון. יועצת ארגונית ומאמנת נפשית שעובדת בעיקר במגזר העסקי ומלווה עסקים ומנהלים אך גם אנשים פרטיים. מקורו של האימון הנפשי ככלי טיפול בספורטאים. במטבח המשפחתי אחראית שירית בעיקר על הכנת הסלטים והקינוחים ומתפקדת כסו-שף של אסי ("אין לי ברירה") כשמכינים ארוחות למשפחה ולחברים.

הילדים:

יהלי, בן 17 וחצי. בוגר כיתה יב׳. פעיל בצופים ויש לו אוסף מרשים של נעליים, שאותן הוא גם מעצב בכשרון רב. לאחרונה, החל לעצב גם חולצות. יהלי אוכל הכל ואוהב לנסות הכל. זה היה ברור להוריו שכך יהיה כבר מאז שהיה תינוק שכן המילה הראשונה שיצאה מפיו לא הייתה אבא או אימא אלא עוגה.

דורון, בת 13 וחצי. מסיימת כיתה ח׳ ומאוד מתרגשת לקראת העלייה לתיכון. דורון, כמו אחיה הגדול, פעילה בצופים. שלא כמו אחיה, היא בררנית מאוד באוכל אבל זה לא מפריע לה להיכנס למטבח ולנסות לבשל ולטעום. מבחינת אבא אסי, דורון היא דור ההמשך הקולינרי והוא מנסה ללמד אותה כמה שאפשר את רזי המטבח המשפחתי. יותר מכל היא אוהבת לאפות אבל אבא אסי מנסה לשכנע אותה גם לבשל.

זהר, בת 9 וחצי – והיא אוהבת לשיר, לשחק ולרקוד. מבחינתה, האוכל ניצב במקום נמוך מאוד בחשיבותו. לדעת הוריה, זו כנראה גם הסיבה שזוהר אוכלת הכל.

מתל אביב לגבעתיים. המשפחה נכנסת למטבח

איפה הצטלמנו?

אנחנו מתגוררים בגבעתיים בדירת חמישה חדרים בשכירות. במקביל אנחנו משכירים את הדירה האהובה שלנו בעיר שנאלצנו לעזוב כי המשפחה גדלה. לפחות גם המטבח קצת גדל, ויש יותר משטחי עבודה. זה חשוב!! גרנו במשך שנים בתל אביב. אבל היא הייתה מעבר ליכולתנו הכלכלית אז בחרנו בגבעתיים, שהיא הכי קרובה פיזית ונפשית. בשנים האחרונות יש בעיר התעוררות מגניבה וסצנה שוקקת של ברים, אוכל ומקומות שווים, וזה כיף אף שאנחנו כמובן משתדלים במקביל לבילוי המקומי לנסות את כל המסעדות המומלצות בתל אביב. בכל זאת, הן במרחק 10 דקות בלבד מהבית על האופנוע.

המטבח המשפחתי שלנו

שירית באה מבית ארגנטינאי, וארוחות בבית הוריה כוללות הרבה בשר. אבא של שירית הוא מלך האסאדו, והגריל אצלו בבית עובד שעות נוספות. ”לאחרונה, חשבנו אולי להפחית קצת מכמות הבשר שאנחנו אוכלים, ואפילו – השם ישמור!! – לנסות טבעונות. אבל זה קשה“, אומר אסי. ”בוודאי שעם הריחות מהגריל ומול הנתחים המופלאים שמשיג אבא של שירית“.

גם אצל אסי הבשר תופס נתח מרכזי במטבח המשפחתי. אימא שלו עלתה לישראל מכורדיסטאן, ואבא שלו הגיע ארצה ממצרים. מדובר בשני מטבחים מפוארים, ואסי מעיד על כך שמשניהם למד רבות וקיבל והשראה.

אסי ושירית מניעים עניינים במטבח. בשר הוא חלק משמעותי אצלם בבית, משני הצדדים

המטבח הכורדי מורכב בעיקר מכופתאות עשוית סולת או אורז, ממולאות בשר בתוך מרקים מגוונים. אצל אסי במשפחה קוראים לזה כיפתה. למעשה, לכל אירוע או מועד יש את הכיפתה שלו. בימי חול מגישים לשולחן כיפתה חלייה במרק אדום בסיסי, ביום שישי מכינים כיפתה חומסה – כופתאות במרק ירקות עשיר בטעם חמצמץ – “מעדן!”. בחג הפסח עושים כיפתה ארזה, כיפתה מאורז (שכן סולת זה חמץ) ובמילוי בשר במרק צח ולכבוד שבת – כיפתה מיוחד: כל אחד מקבל כופתאה אחת גדולה שמתבשלת במשך לילה שלם על הפלטה.

אסי אומר: ”הבעיה הגדולה היא שמדובר במלאכה מפרכת. את סודות הכנת הכיפתה למדתי מאימא. כשהיינו בשליחות במיאמי והתגעגעתי לכופתאות שלה – צברתי ניסיון בהכנתן. ובכל זאת, מדובר בעבודה קשה ממש. אני זוכר את סבתא נרג'ס יושבת על דרגש קטן עם מגש נירוסטה עגול ענק מתחתיה, ובעבודת נמלים מכינה כופתאה אחרי כופתאה וממלאת את המגש הענק במעגל שהולך ומתמלא עד שהכיפתה האחרון מונח במרכז. משם המשיכה להכנת המרק כשכולנו מחכים בעיניים גדולות ומזילים ריר רק מהריחות הטובים. בקצב החיים שלנו היום די קשה להכניס אותן למטבח המשפחתי, ואנחנו סומכים על אימא שלי שמדי פעם מפתיעה אותנו עם סיר חם ומלא בכל טוב“.

מתכון הבית: בֱּלִיחַת

מזל שיש לנו גם את הצד המצרי, שם האוכל יותר פשוט להכנה ומככב במטבח המשפחתי שלנו. המאכל האהוב ביותר שהילדים דורשים לפחות פעם בשבוע הוא בליחת. מדובר בקציצות בשר אווריריות שנחות ברוטב עגבניות פיקנטי. סבתו של אסי, בלה, שנולדה באלכסנדריה שבמצרים ועלתה לישראל בשנות ה-50, הסבירה לו שאת השם קיבלו הקציצות בגלל צורתן שמזכירות תמרים (בלח, בערבית מצרית). מיד כשהן מוכנות מגישים לצלחות כמנה ראשונה עם לחם לבן של פעם בצד כדי לנגב את הרוטב החריף. אפשר, כמובן, להגיש גם עם אורז למנה עיקרית.

המצרכים ל-4 מנות

לרוטב: 

5 כפות שמן זית

2 שיני שום כתושות

פלפל צ׳ילי חריף קצוץ (אפשר להשתמש בצ׳ילי יבש במקום)

1 כפית פפריקה מתוקה או 1 כף פפריקה חריפה אם אוהבים חריף

1 כף רסק עגבניות

1 כף סוכר חום

½ כפית כמון

½ כפית זרעי כוסברה טחונים

4-3 עגבניות בשלות קצוצות דק (אפשר להחליף בקופסת עגבניות קצוצות)

2 כוסות מים

1 כף חומץ בלסמי

לקציצות:

500 גרם בשר טחון

1 ביצה

2 שיני שום כתושות

½ כוס פירורי לחם או קמח מצה

½ כפית פפריקה חריפה

½ כפית כמון

½ כפית זרעי כוסברה טחונים

מלח לפי הטעם

פלפל שחור לפי הטעם

שמן לטיגון

אופן ההכנה:

  1. מתחילים עם הרוטב: מחממים בסיר 3 כפות שמן זית. מוסיפים שום, צ׳ילי ופפריקה.
  2. מוסיפים את רסק העגבניות, ½ כוס מים ומערבבים במשך כשתי דקות.
  3. מוסיפים סוכר, כמון וזרעי כוסברה ומערבבים.
  4. מוסיפים את העגבניות, מביאים לרתיחה, מוסיפים את שארית המים ומביאים לרתיחה שנייה.
  5. מקטינים את האש, מוסיפים חומץ בלסמי ומתבלים במלח ובפלפל שחור.
  6. מכינים את הקציצות: בקערה מערבבים את כל החומרים לקציצות.
  7. בעזרת ידיים רטובות בוצעים מתערובת הבשר ומגלגלים ביד לקבלת קציצות בצורת תמרים.
  8. בסיר מחממים שמן לטיגון. מטגנים את הקציצות טיגון קל במשך כדקה מכל הכיוונים רק עד שמשחים קלות ומעבירים לרוטב. אם סמיך מדי, מכסים את הקציצות במים ומערבבים בעדינות.
  9. מבשלים על אש קטנה במשך כ-30 דקות.
  10. מוסיפים 2 כפות שמן זית, מערבבים ומגישים.

 

(עריכה: עופר ורדי, צילומים: אסי חיים)