כיפתיכס דה פראסה: קציצות הכרישה לפסח של משפחת תומר מסינגפור

מי אנחנו?

קרני תומר

נולדה ב-1975 ברמת גן. מורת דרך, חוקרת אוכל ובעליה של Wok'n'Stroll לסיורי אוכל בסינגפור. את העסק הקימה זמן קצר לאחר שהגיעה לדרום-מזרח אסיה מתוך תשוקה וסקרנות להכרת המטבח המקומי. ”כבר כילדה ישבתי על השיש במטבח של סבתא, הסתכלתי עליה מבשלת וספגתי הכל“, אומרת קרני שהיום מארחת במטבחים אסיאתיים ובמטבח הביתי שלה.

אורי תומר

נולד ב-1975 בקריית טבעון. מהנדס במקצועו ועובד בחברת פינטק. אורי שותף להרפתקאות הקולינריות של קרני ונועז אף יותר: סלט מדוזה בשמן שומשום, למשל – מאכל חתונות פופולרי בסינגפור – הוא אחד האהובים עליו (”ביננו, עדיף לפגוש מדוזה בצלחת מאשר בים“, צוחקת קרני). גם את מנת הנחש-על-האש היה אורי החלוץ לטעום בזמנו בטיול משפחתי בקמבודיה בטרם הצטרפו אליו קרני והילדים.

והילדים:

יותם

נולד ב-2002 ברמת גן. לפני כמה חודשים חזר יותם לישראל והצטרף למכינה תבור שבנוף הגליל לקראת גיוסו לצה“ל. כדי להתגבר על הגעגועים לריחות ולטעמים של סינגפור שעליהם גדל והתחנך מספרים הוריו שהוא כבר מתכנן לערוך לחבריו החדשים בארץ סדנת בישול באן – לחמניות שמרים אסייתיות מאודות.

ליבי

נולדה ב-2005 ברמת גן. תלמידת כיתה י‘ בבית הספר הבינלאומי Overseas Family School בסינגפור. כשעברה עם הוריה לאי הייתה ליבי בת ארבע וחצי בלבד. כך שאין זה פלא שהיא הכי אוהבת נודלס, אטריות, מכל הסוגים ומכל המינים – במרק או בתוספת רוטב.

שי-לי

נולדה ב-2011 בסינגפור. תלמידת כיתה ד‘ בבית הספר הבינלאומי. שי-לי אינה מפחדת מחריף, וגם לא מדגיגונים ריחניים במיוחד. עם זאת, הוריה אומרים שמדי יום היא אוכלת לפחות שתי קערות סלט ירקות ישראלי קצוץ דק מתובל בהרבה שמן זית, לימון ומלח – כמו שהיא אוהבת.

היכן הצטלמנו?

משפחת תומר הגיעה לסינגפור ב-2010, ומאז עברה דירה באי כמה פעמים. ”בכל פעם כשחיפשנו בית חדש בדקנו תחילה איפה נמצא המטבח ועד כמה הוא קרוב לפינת האוכל“, אומרת קרני.

באחת מדירותיהם הקודמות השקיף המטבח לעבר הים. ”זו הייתה ממש חוויה לערוך כך את ההכנות לערב שבת עם השקיעה אף ששם לא היה לנו מזגן במטבח, ואני זוכרת שלא הפסקתי להזיע מרוב חום – אבל אני לא מקטרת, כן?“.

בימי הקורונה הפך המטבח המשפחתי לאולפן טלוויזיה ממנו שידרו קרני והילדים תוכניות בישול ברשתות החברתיות. אחרי כל כך הרבה שנים בסינגפור ”אפילו את החריימה אני מכינה בווק“, אומרת קרני.

המטבח שלנו

”בבית שלנו יש תמיד ריח של חציל שרוף“, צוחקת קרני. ”כך היה גם בביתם של סבא וסבתא שלי, וכך אנחנו מתגעגעים ונזכרים בכל היקרים לנו. מאז עברנו לסינגפור אנחנו משתדלים לשמור בבית על מטבח ישראלי: בימי ראשון אנחנו מכינים שקשוקה לארוחת בוקר ומדי שבת אני אופה בורקס. הילדים יודעים שהדבר היחידי שאינני מרשה זה להיעדר מארוחת ערב שבת“.

אלא שכדי להכין את מטעמי המטבח הישראלי נדרשים חומרי גלם שלא פעם מאתגר למצוא אותם במזרח הרחוק, גם אם מדובר במקום רב תרבותי כמו סינגפור. ”בחנות הכשרה כאן אפשר למצוא טחינה ומלפפונים חמוצים מישראל, ומה שאין – כמו מסטיקים, למשל, שאסורים על פי החוק – שולחת חמותי בדואר מהארץ ואנחנו לועסים בבית בחשאי“.

מתכון הבית: כיפתיכס דה פראסה

את קציצות הכרישה האלה שהגיעו עם סבתה של קרני לישראל מסלוניקי שביוון מכינים במשפחת תומר מדי פסח. ”בכניסה לביתה של סבתא רחל ברמת גן תמיד חיכה לפני החג ארגז מלא כרישות“, נזכרת קרני. ”זה היה טקס שלם: ערב פסח, אחרי שניקתה היטב את הכרישות, הלכה סבתא לשלום השכן כדי שיטחן אותן למענה במטחנת הבשר המשוכללת שלו“. היום קרני ואמה כבר קצת ”מזייפות“ וקוצצות את הכרישה במעבד מזון ללא עזרתם של שלום השכן והמטחנה המשוכללת שלו.

בסינגפור שבה אפשר להשיג שני סוגי כרישות – יפנית שמנמנה ויפה ומלזית דקת גזרה ועדינה בטעמה – ממליצה קרני לבחור ביפנית.

גם היום ולפי מיטב המסורת של התומרים, אף שהכיפתיכס מיועדות לאכילה רק בליל הסדר, עד הארוחה החגיגית בקושי נשאר מהן פירור.

המרכיבים (6 מנות):

5 כרישות, החלק הלבן בלבד

מים לפי הצורך

2 ביצים

6 כפות קמח מצה

מלח

פלפל שחור גרוס

שמן לטיגון

מיץ לימון ויוגורט להגשה

אופן ההכנה:

  1. בסיר גדול מרתיחים מים.
  2. חוצים את הכרישות, שוטפים ומנקים היטב בין הקפלים.
  3. מבשלים במים הרותחים במשך כ-30 דקות עד שמתרכך.
  4. מסננים את הכרישות ומצננים. קוצצים או טוחנים בעזרת מעבד מזון.
  5. מעבירים לקערה. מוסיפים ביצים וקמח מצה. מתבלים במלח ובפלפל שחור ומערבבים היטב לקבלת תערובת יציבה, לחה אך לא רטובה.
  6. במחבת מחממים שמן לטיגון.
  7. בעזרת כף קורצים מהתערובת קציצות, מניחים בשמן החם ומטגנים עד שמזהיב משני הצדדים.
  8. מניחים על גבי נייר סופג ומגישים עם מיץ לימון ויוגורט.

שלא בפסח, אפשר להחליף את קמח המצה בפירורי לחם.

 

עריכה: עופר ורדי. צילום: פרנסיס לי